אחווה נשית - קבוצה טיפולית לנשים

התחלנו. היום היתה הפגישה הראשונה.

נפגשנו. כמה נשים ומנחה. גם אשה.

קצת מבוכה, לא מכירות עדיין, יש איזו חויה של זרות, של חשש, של אי ודאות. מערכת העצבים שלנו זקוקה לודאות , והתחלות הן ענין שמגרה חרדה, חוסר ביטחון, חשש, ומקומות ועניינים לא סגורים שלנו. פגיעות.

התחלה היא מגנט לפגיעות.

קבוצה חדשה היא מגנט לפגיעות.

יהיה לי מקום כאן? למשהו חדש? או שגם כאן יתשחזר הסיפור שלי, של יוצאת הדופן, הזאבה הבודדה, הלא מובנת או זאת שעובדת נורא קשה כדי שיהיה לה מקום, להיות מקובלת?

קבוצה חדשה היא כמו משפחה חדשה, נוגעת במקומות הכי עמוקים שלנו. והיא מגנט לפגיעות.

גם שלי. האם אוכל לייצר מרחב מוגן, בטוח, פתוח ומאפשר? מזמין לפתיחה העדינה שכולן כל כך צריכות ומחכות לה? האם הן יתנו מספיק צ'אנס עד שהקבוצה תיווצר, עד שהמנועים יתחממו ונוכל באמת להגיע, לנכוח בפגישות? האם האוירה בהתחלה תהיה מספיק טובה ומיטיבה, כדי להבטיח שכדאי להמשיך? האם אוכל אני - שגם לי יש פגיעויות, ופציעות - לייצר מרחב מיטיב, בטוח ומגדל?

בפגישה היום סיפרתי להן על האמבה.

כמו שבפיסיקה לומדים על עולם הטבע מהיחידה הקטנה ביותר, האטום, כך אפשר ללמוד על החיים מהיחידה החיה הקטנה ביותר: חד תא. רייך עשה את זה, הוא הסיק על החיים בכלל ממחקרים שנעשו על חד תא: אמבה.

קחו רגע כדי להתבון בלינק הזה של אמבה חיה. שימו לב בוידאו לתנועה שלה. התנועה החיצונית היא סוף הסיפור. המקור של התנועה הוא בתוכה, בתנועה של הפלסמה שבתוך גבול התא. הגבול של התא מגיב לתנועת הפלסמה. התקרבות או התרחקות, התרחבות או התכווצות, כולן תגובות לתנועה פנימית.

והתנועה הפנימית הזאת? מה מניע אותה? מה קודם לה? האם מוטיבציה? או "רצון"? להתקרב? להתרחק.

האם יש צורך בתודעה שמחליטה על זה, כמו שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו?

רייך היה רופא, ביולוג, ושאב את התשתית לתיאוריה הפסיכואנליטית שלו ממחקרים שנערכו במדעי החיים, וחלק מהם נערכו על ידי שני חוקרים גרמנים, הרטמן ורומבלר, שחקרו (בנפרד) את האמבה, את החד תא הבסיסי של החיים, וגילו שהאמבה ללא הרף נעה. היא בתנועה מתמדת של התרחבות והתכווצות: פלסמה נודדת מליבת התא החוצה, ופלסמה חוזרת מהפריפריה אל המרכז. כל הזמן. בתנועה פעימתית.

כמו שהלב פועם.

כמו שהריאות מתכווצות ומתרחבות בתנועה פעימתית.

כמו שתינוק קטן מתעורר לאכול ולנוע, ומתכנס חזרה לשינה.

תנועה פעימתית היא תנועת החיים הבסיסית של החיים.

ואם האמבה פוגשת במהלך ההתרחבות שלה איזו סיכה שפוצעת אותה, או מסכנת אותה, היא תכווץ את גודל התנועה הפעימתית שלה, כדי להימנע ממגע דוקר. היא תקטין את טווח ההתרחבות שלה, ובפעימות הבאות תימנע מלהתרחב באותה מידה, משך זמן מה. לאחר מכן תשוב ותנסה להתרחב שוב. אם הסיכה איננה, היא תשוב ותתרחב ותתכווץ באותה מידה בה היה לה חופש תנועה לפנים. התנועה שלה תתחדש, על כל גודלה.

אבל אם הסיכה עדיין שם, התנועה של האמבה לא תשוב ותתרחב. וכל עוד הסיכה שם, התנועה שלה תהיה מצומצמת יותר.

ואם הסיכה תישאר שם למשך פרק זמן ממושך, מה שאנחנו מכנים בפסיכולוגיה "כרונית", תגובת הצמצום תהפוך גם היא כרונית, כלומר קבועה. מתמשכת.

ומהי סביבת התפתחות של יונק אנושי קטן, אם לא סביבה כרונית? כ"א מאתנו גדלה בסביבה שאיפשרה תנועה מסוימת, עודדה ואיפשרה התרחבות מסוימת, והיו בה גם "סיכות" קבועות שפגשו את האורגניזם המתפתח שהיינו. בין אם זאת ביקורתיות של אחד ההורים, אגרסיביות מצד אח, פולשנות מצד אמא או כעסנות מצד אבא?

הללו הן סיכות שהאורגניזם החי פוגש באופן כרוני, באופן יומיומי, מאפיין, קבוע, והתנועה שלו מגיבה לדוקרנות של האיכות הזאת בצמצום.

כך פועל טבע החיים. טבע החיה. וטבע האדם.

בעוד אני מספקת את התשתית התיאורטית הזאת לכל המפגשים שלנו, לכל מה שאנחנו הולכות לעשות בפגישות שלנו, באחווה הנשית שלנו, בסיסטרהוד שלנו המתהווה, כל אחת פוגשת את ההסטוריה שלה ואת הדקירות הכרוניות שלה. אני יודעת שזה קורה כי יש פתאום המון תנועה בחדר. רואה אצל חלק מהנשים גלגלים נעים בתוך הראש, אצל אחרות תנועה בגוף, אי שקט שמבקש לזוז, או כמיהה לתנועה מסוימת, אולי צמצום, אולי של רגש שמתעורר. רגש הוא התרחשות גופנית-נפשית. לא רק משהו מנטלי. הוא תמיד נמצא גם בגוף. רק שלא תמיד אנחנו מבינות או יודעות לקרוא את זה, להרגיש את זה. לא תמיד אנחנו מדברות את השפה שבה הגוף מדבר. וזה מה שאנחנו הולכות לעשות כאן: ללמוד את השפה שבה הגוף מדבר אתי.

ולאפשר את המיכל האנושי המופלא, שיהיה מספיק בטוח ופתוח, מזין ומכיל, אמיתי וחי, שבתוכו תוכל האמבה שאנחנו להתרחב בחזרה, ולחדש את התנועה שלה.

חידוש התנועה המנטלית, של החשיבה, של הסקרנות, של הרצון הברור, של היכולת לגייס מוטיבציה, כל צמצום בה גם הוא תופעה של צמצום אמבי….

חידוש התנועה של אהבה, אהבה לאחר.ת, לב שפועם באופן פתוח וחי, מעז להיפתח ולהרגיש, מעז להיות פגיע ונוכח, היא התרחבות עמוקה מאד של הגוף והנפש.

חידוש התנועה המינית, היכולת לחוש עונג עמוק תלויה במידת החופש שיש בגוף שלי לתנועה פעימתית גדולה, פתוחה, פועמת וחיה.

איזו משימה.

משימת החיים של כולנו, לא?

והקבוצה שלנו, קבוצת הנשים, היא מיכל שבו נחפש את הדרך של כל אחד מאתנו לחידוש התנועה שלה, התנועה הגדולה, המלאה, החיה שהיתה לנו, לפני שקרה לנו מה שקורה לנו…

התחלנו.