דכאון. למה אנחנו כל כך מדוכאים

הכותרת ב"ישראל היום" בשבוע שעבר באדום צועק : "התחזית ל- 2030 : מחלת הדכאון – מגיפה עולמית" וכותרת המשנה: "בעוד 20 שנה הדכאון יהיה הנטל הגדול ביותר על החברה" , ויעקוף את הסרטן והאיידס. הדכאון בעולם הולך ומתפשט, ומהווה מקור לדאגה של ממש לארגון הבריאות העולמי בימים אלה."

למה אנחנו כל כך מדוכאים?

     "למה" היא שאלה שהוציאה לפסיכולוגים שם רע. אנחנו חופרים בעבר, בהסטוריה ה(לא?) רלואנטית, ונתקעים שם, ולא יוצרים שינוי של ממש בחיים כאן ועכשיו. אך האמת היא שזו שאלה חשובה, לא רק במובן של חזרה לזירת הפשע, אלא גם בהשלכות שיש לתשובה עליה על ריפוי -שלא לומר מניעה - לפחות לדורות הבאים. אם נבין למה אנחנו מדוכאים, אולי נצליח לחסוך מעט מילדינו. לא שהדכאון שלנו כולו מיוחס להורינו או לדברים שהיו בשליטתם, אין רחוק יותר מן האמת מזה. אבל לסביבה השפעה מכרעת. 

מה לא בסדר בעולם שהוא מוביל לדכאון?     מאיפה להתחיל? אלימות חרדה מלחמות חמדנות השוואה לאחרים פערים חברתיים כלכליים פיתויים פרסומות תקשורת אנורקסיה של תעשיית האופנה תעשית אופנה יופי הקצנה דתית הקצנה אידאולוגית דעות אידאולוגיות ו... ו... מדכא כמה שהרשימה עוד לא התחילה לגעת בדברים העמוקים באמת בתוהו ובוהו שהוא חיינו. פעם נשאל סוואמי וישנו-דבננדה (מי שהקים את מרכזי היוגה של שיבננדה בעולם המערבי) מדוע תלויות בחדרו תמונות של אלים הודיים ומקדשון קטן, ומלבד זאת החדר ריק? תשובתו: התודעה נצמדת לגרויים שזמינים לה. אני מחליט מה יהיה זמין לה. אם מה שיהיה זמין לה, יהיו אלים וקדושה, בהם היא תהיה עסוקה."      למה חשופה התודעה שלנו בעולמנו? לרעש שמתקיף אותנו דרך כל החושים, ומשתלט על כל קיומנו. יש לנו לכל הפחות 2 טלפונים ו-2 תאים קוליים, כתובת מייל אחת, משפחה (בן או בת זוג? ילדים? הורים אחים דודים בני דודים...), חברים, מכרים, טלויזיה, רדיו, מוסיקה, שלטי חוצות, כותרות ענק בעיתונים, כמעט-תאונות, הולכי רגל שמדברים בטלפון בקולי קולות, טלויזיה פתוחה בחדר ההמתנה בקופת חולים, עצות ממחנכים מזדמנים ("למה את לא שמה לילד כובע? הוא יישרף). איך מתמודדים עם כל זה, עם גוף ומערכת עצבים שעוצבו על ידי מליוני שנה של אבולוציה, כדי להתמודד עם עולם שונה לחלוטין?כאן נכנס לתמונה הדכאון.הדכאון הוא לעתים האלטרנטיבה היחידה: המקום היחיד בו יש קצת שקט; הפוגה מהפעילות המתמדת וחוסר המנוחה הכרוני שאנחנו חיים בו. הריקוד הבלתי נפסק על הגחלים של חיינו; ריקוד יפה, לפעמים כיף, אבל בכל זאת, בלתי נשלט ובלתי ניתן לעצירה. אחרת זה שורף. שורף ומכלה את הנפש, שלא לומר את מערכת העצבים והגוף.

     העולם גברי, אומרים. גברי, זאת אומרת תוקפני, אגרסיבי. האמנם? לא רק גברים מצליחים יש מאחוריהם אשה. גם גברים עצבניים, מתוסכלים, מלאים בטעינה רגשית עודפת, או בטעינה גופנית שלא מתפרקת באופן מספק, לא פעם יש מאחוריהם אשה שהיחסים אתה תובעניים, מתלוננים, בוסיים וכוחניים. לא שהאשה אשמה. גם היא סובלת מאותם תסמינים, ומאותו דכאון. רק הביטוי לעתים אחר. אם כי גם אצל נשים, כמו אצל גברים, התסכול והזעם משפריצים החוצה. ביקרתם לאחרונה בגן שעשועים? בסופרמרקט? בכביש?

החרדה מלווה את חיינו

     תאמרו שזה יחודי לארץ הזאת, על החום, המלחמות וחוסר הודאות, אבל המצב הזה נמשך כבר לכל הפחות אלפיים שנה: האינטנסיביות, הפראנויה, ולעומתן תחושת הגדלות, הייחוד. מישהו אמר נרקיסיזם ולא קיבל?

ההתרשמות הראשונה של המורה והמטפל הנודע ד"ר פיליפ הלפר, כשהגיע לארץ לפני כ-15 שנה, היתה: הגוף הישראלי כל כך מנופח, מלא באויר, ובפנים ריק וחלול ופגיע ומושפל. אומה של רודפי כבוד, אנחנו, והעיקר לא לצאת פראייר. אגב, הלפר עשה עליה בסופו של דבר, כנראה שהחן שלנו מצליח לעבור מבעד לנרקיסיזם הדוחה השכיח כל כך במקומותינו.

     שאלה נוספת היא מה בא קודם: הדכאון או החרדה. בהערכה קלינית, או כפי שעדיין קוראים לה ראיון פסיכיאטרי, בו מעריכים את האדם שמגיע לטיפול, בדרך כלל נשאל מה קדם למה, מהו הסימפטום הראשוני, אם תרצו, ומה המשני. אבל האמת היא שזה לא באמת משנה, כי שתי התופעות הללו כרוכות זו בזו. גם אין טעם כמעט לטפל באחת בלי השניה, כי הן נוטות לגרור זו את אחותה למטה.

     אנחנו מכירים את הבדידות, את הצורך בהישגיות, בלהיות מצליחן (גם אם זה בדוגמנות או בקריינות בטלויזיה), את ההאדרה של להיות אגרסיבי, נלחם, מתמודד. כמה פעמים שמענו את עצמנו אומרים גם לעצמנו, שלא לומר לילדינו, " אין דבר כזה לא יכול. יש רק לא רוצה". איך אפשר להימנע מתחושת הכשלון שמתפתחת בעקבות השקר המוסכם הזה? הרי כל כך הרבה אי אפשר. זו האמת כולה. זו האמת שמאפשרת מנוחה, שהיה במקום, העמקה, במקום הרפרוף המתמיד חסר המנוחה והתוחלת, כמו שאמרו החברים של נטאשה "אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע".

כן, דכאון הוא האופציה לשגעון. מטורף, לא?

     מה, אם כן, עובד? מה שמקדם את האלטרנטיבה: בריאות וקבלה עצמית, כבוד לעצמנו, חמלה. חמלה, הבנה, אמפתיה, הן משהו שאפשר לפתח? בכמה מתורות המזרח, בצ'י קונג, ביוגה, בבודהיזם, באמנויות לחימה מסוימות, קיימים תירגולים ספציפיים שנועדו לפתוח את לב, ולפתח את שרירי החמלה, האהבה, הנתינה, השרות למען אחרים. ההנחה היא שאמנם הפוטנציאל קיים בתוכנו, אך אם לא נעבוד עליו ונפתח אותו, הוא לא ימומש וישאר רק פוטנציאל. יש תרבויות בהן מפתחים אגו, תחרותיות, נצחון, ויש תרבויות בהן מפתחים חמלה ורכות וחויה טובה. איפה לדעתכם יש יותר סובלים מדכאון וחרדה?

     כשנודע לדלאי לאמה על קיומה של המילה "אשמה" בשפות המערב, הוא היה לא רק מופתע, אלא ממש המום. מעצם קיומה של תופעה כזו. בשפות המזרח, לעתים קרובות לא רק שאין את המילה המקבילה ל"אשמה", אלא המושג לא מוכר, ולא קיים ברפרטואר. מה שלא קיים אין צורך במילה כדי להגדיר אותו. זה באמת מטורף, הענין הזה של אשמה. זה כל כך מופרע ומטורף.

ובעיקר מאמלל.

ולחשוב שאנחנו עוד משתמשים בזה כדי לחנך. "תבקש סליחה, כי זה לא יפה מה שעשית. אתה רואה? עכשיו אמא עצובה/בוכה". מי שלא השתמש פעם במשפט הזה, שיקום..

     אבל אנחנו כאן. ואפילו לא ממש במערב. במזרח התיכון שלנו, אולי לב ליבה של תרבות האלימות והשנאה. האם על כולנו להיות בודהיסטים? יש שיאמרו שזה לא יזיק, אבל יש גם אפשרויות אחרות. כל אמצעי שעוזר לנו להמיר את העיסוק שלנו בכאב שלנו לכאבם אחרים, לחמלה, לאהבה. לא כשמות תואר, אלא כפעלים. לאהוב אומר לפעול באופן מסוים. לחמול אומר לפעול באופן מסוים. וגם מה לא לעשות. לצאת מן הקונכיה הקטנה ולהושיט יד. החוצה, לעולם, לחלשים ולמדוכאים ולאומללים מאתנו.

     בטיפול פסיכולוגי, עם הפירוק ההדרגתי של הדכאון מתעוררות לא פעם "מתקפות" של חמלה: לא פעם מטופל מגלה את הסבל שיש בעולם, ועוד לפני שדומע על עצמו ועל חייו, הוא דומע על גורלם של אחרים. כשהדכאון נמס הלב נפתח, ולב פתוח לעולם פוגש את הכאב של העולם. ורק מאוחר יותר גם את השמחה והעונג.

משום כך חיים עדינים ונדיבים הם לא רק נעימים לנו ולאחרים. הם גם אולי הדרך ללמד את ילדינו, איך לחיות עם זה חיים אחרים, פחות בודדים, כואבים ומכאיבים. אולי כך גם יחסך מהדור הבא גורל הדכאון שכבר יוחס לו.