על חשיבותו של תירגול

מדוע אנחנו מתרגלים?

ז'ואל מוקסי, מורה צרפתי לאמנויות לחימה, והמורה שלי לסיישין קיטאידו, אומר: "c'est important de savoir pour quoi on fait la pratique" , כלומר: "חשוב לדעת למה אנחנו מתרגלים". ואמנם: מהי הסיבה לתרגל? מהי הסיבה להשקיע זמן ומאמץ, ולעתים גם כסף, בתירגול? מהי חשיבות התירגול?

ז'ואל, כמו המורה שלו קן וואיט, היה מורה שלי לסיישין קיטאידו בתחילת דרכי המקצועית כפסיכולוגית, והשפיע רבות על תפיסת העולם המקצועית שלי. דרך ההוראה שלו והשיטה שהוא מלמד, גיליתי את החיבורים בין הגוף שלי והתהליכים שבו לבין התהליך הפסיכולוגי שעברתי ועודני עוברת, הן כמטפלת והן כאדם.

שאלה זו מלווה אותי כל השנים, וממשיכה להעסיק אותי. מדוע אנחנו מתרגלים? אם המטרה היא לרכוש תובנות ולהעמיק, מדוע אין די בתובנות שאנחנו משיגים בדרך? מדוע לא לדלג מסופשבוע אחד של סדנא לסופשבוע אחר של סדנא אחרת?באותו האופן תמיד הטרידה אותי השאלה: לאחר שהגיע להארה, מדוע המשיך הבודהה לתרגל מדיטציה?  כאשר שואלים אותי באיזה סוג של טיפול אני מתמחה, אני מוצאת את עצמי חושבת: בטיפול באנשים שבילו שנים בטיפול פסיכולוגי, הבינו הבנות חשובות ויסודיות, רכשו מודעות עמוקה לגבי המבנים הנפשיים שלהם, הדפוסים המקובעים שלהם, הסיבות ההסטוריות לכך, ו... חייהם לא השתנו. ההבנות הללו אינן מצליחות לחלחל אל תוך הרבדים העמוקים ביותר ולגרום לחופש, להנאה, לקשר ולגמישות בחייהם.

מדוע זה קורה?

משום שאין די בהבנה.

אין די במודעות מנטלית, מושגית, שכלית או אף רגשית.

מה שמייצר שינוי הוא תהליך של תובנה. תובנה היא הקליק שנוצר כאשר האורגניזם כולו מבין וקולט דבר מה, ברמה העמוקה ביותר, הבנה המחלחלת לכל תא ותא בגוף ובנפש, במקום בו השניים נפגשים.

ועל מנת להגיע לתובנה, יש צורך באימון.

"אימון זה מכה שורש כאשר הוא נעשה כראוי, בהתמדה ולאורך זמן", כתב אבי היוגה המודרנית פטנג'לי. עם האימון אנו הולכים ומעמיקים, וכך גם ההבנה והתובנה שלנו. על כן נדרשת באימון גם עמדה מסוימת: עמדה כמעט מדעית של סקרנות, של התבוננות נקיה, פתוחה. הכל הולך. אין תופעה שאני סוגרת את עצמי בפניה, או לא מוכנה לראות אותה. אין משהו שמתעורר ואני אינני מוכנה לפגוש, שאני דוחה. לעמדה זו נדרשת כמובן מידה גבוהה של כבוד לעצמי, כבוד למה שמתעורר, כבוד לרגשות שעולים, כולל כבוד לפחד; פחד מפני חלקים שלי שהייתי מעדיפה שישארו חבויים או בלתי מורגשים. אם אינני מוכנה לפגוש את השנאה שלי, לדוגמא, הרי האימון שלי לא יוכל באמת להיות פתוח וכן. וכנות דורשת אומץ. על כן, הייתי אומרת שאימון אמיתי דורש אומץ. מי שאין לו שלדים בארון (שיקום...), אין בו גם פחד, ועל כן גם לא יתקשה להתאמן. אדם כזה אינו אמיץ, שכן אין לו פחד להתמודד עמו. הוא סתם בר מזל... עבור אלה מאתנו שיש להם פחדים ושלדים (כולנו?), האימון יכול להיות מקום מסוכן, בו יתעוררו ויורגשו רגשות קשים שאיננו רוצים לפגוש. אנחנו הפוחדים, עלינו מוטל עול האומץ. האומץ להסתכל פנימה ביושר, בכנות, למרות הפחד. ובעצם, לא למרות הפחד, אלא אתו. הפחד מלווה אותנו באימון מתחילת הדרך.

עבודה עם התנגדות לאימון

לפחד יש כמה ביטויים. לעתים הוא מתוחכם והוא מתעורר בצורת ביקורת ("אוף, מה התועלת בתרגילים האלה?" "הם משעממים אותי" "זה איטי מדי" או "זה חזק מדי" או "זה אגרסיבי מדי" או "זה רך מדי" הם מקבץ שכיח). שעמום, אי שקט וכו', הם כמה מכלי הנשק החזקים של ההתנגדות להכיר בחלקים שלנו שאיננו אוהבים. התנגדות לאימון היא צל שמלווה את האימון מתחילתו, והדרך היחידה להתמודד עם ההתנגדות היא להתבונן בה, להקשיב לה, ללמוד ממנה מה כואב ומה מפחיד, לכבד אותה, ובעיקר-  לאמץ כלפיה עמדה של התבוננות לא מזדהה. בכל תהליך אמיתי ההתנגדות היא גורם מלווה, ואין כל סיבה לתת לה לחבל בתהליך שלנו לעבר חיים מלאים.

כי רק חיים בהם יש מקום גם לפחד, לשנאה, לקנאה וכו', יכולים להיות מלאים.  אחרת הם בסך הכל הליכה זהירה מאד ומבוהלת בין המוקשים הללו, כשהמוטיבציה השלטת היא לא להיתקל בהם. חיים של אומץ הם חיים אחרים, חיים בהם מותר להרגיש הכל, מותר לחוות הכל, מבלי להיהרס, מבלי לכווץ את עצמנו מפני חויית החיים. רק אז מתאפשרת גם הנאה.

כך שהמוטיבציה שלנו באימון היא להגיע ליכולת גדולה יותר לחוות הנאה. לשם כך אנחנו מתאמנים.

בדרך כלל מאחורי התנגדות לאימון נמצא רתיעה ממפגש. מפגש עם אותם רגשות או חלקים קשים שלנו המתעוררים במהלך האימון, אם הוא עמוק ואמיתי. עבור חלקנו זה קושי להתמודד עם החלק ה"עצלן" שלנו, שרוצה לישון ולהישאר רדום, עבור חלקנו זה הקושי לפגוש אי שקט, דכאון, להרגיש. עבור אחרים זה הפחד מהחיות שלנו, מהדחף המיני או התחושות המיניות שיכולות להתעורר. בכל מקרה, הצורך להתמודד עם ההתנגות הוא צורך אמיתי. איך מכבדים את ההתנגדות, אך גם עובדים כדי להתגבר עליה? בתחילת דרך האימון שלי, שמעתי לא פעם את הביקורת הסמויה מעמיתי לאימון: "אני מתאמן כל יום", היו אומרים, " אי אפשר להתקדם ולהעמיק בלי זה". ואני, אדם פשוט ורגיל, פגשתי באימון את העייפות והשעמום שלי, את הדכאון והפחד, וכל אותם חלקים שלדיים והרגשתי כשלון, לא רצינית, לאבאמת מתאמנת... ונסיתי. נסיתי להתאמן באופן יומיומי. תקופות זה היה "עובד" ותקופות לא. בוקר אחד, בעוד אני מתאמנת על מזרון היוגה שלי, הרגשתי את ההרגשה הטובה שמלווה את האימון. "זה מרגיש כל כך טוב", חשבתי לעצמי, "למה את לא מסוגלת להתמיד ולעשות את זה יומיום?".  ככה, במשפט אחד, הצלחתי להרוס את ההנאה מן האימון שלי. כבר קמתי מוקדם, הגעתי למזרון, התאמנתי, והרגשתי טוב, והופ! הביקורת העצמית הצליחה להשתחל גם כאן...באותו רגע החלטתי שיותר אני לא נותנת הזדמנות קלה כל כך למערכת הביקורת העצמית שלי. "גמרתי לרדת על עצמי על שאני לא מתאמנת", החלטתי, "מעכשיו, אני לא מתאמנת יותר. אני רק פוגשת את הגוף שלי באופן פתוח, כשזה מתאים לי".מאז, אגב, מעטים הימים בהם אינני פוגשת את הגוף שלי. בהליכה נינוחה, בהליכה מהירה, במדיטציה על כרית, בתירגול תרגילים ביואנרגטיים (2), במתיחות או בתנוחות של יוגה... זה לא משנה. אני פוגשת את הגוף שלי איפה שאני נמצאת באותו זמן, ומאפשרת להנאה להיות שלמה. אני נותנת לו להוביל, והוא, מצידו, רוצה להיות בתנועה. רוצה להיות בבטוי. רוצה להיות חי ופועם ונושם. אז איך מתאמנים?איך שקל לנו לפגוש את עצמנו: בחוג עם עוד אנשים שמהוים עבורנו מסגרת נעימה ומושכת, בשעות קבועות ששומרות על ההתמדה שלנו, באימון שנעים לנו לעשות אותו, וגורם לנו הנאה. יומיום או פעמיים בשבוע, מה שאפשרי לנו, בנסיבות חיינו ובאישיותנו. אנחנו רוצים להמיס את ההתנגדות לאימון, לכבוש אותה בנועם, לא בכח. מספיק לנו מברוטאליות, לא? 

בבליוגרפיה:פטנג'לי, יוגה סוטרה, אור עם, 1993

Lowen, A. and Lowen, L., A Way to Vibrant Health, Harper, 1977